Israel is remembering the 22,993 Jews who have fallen in battle or been killed by terror since 1860. Nearly 23,000 killed because of the countless who don't want us here.
I stood for the siren and attended the municipal ceremony at the Beer Sheva City Hall with good friends. Then I caught a lovely evening of song at the Beer Sheva Theater (the accordion was so clutch). But despite some uplifting songs amid the sad ones (and quite a few songs--new to me--about the South and Beer Sheva), everyone walked out as if they had just been punched in the gut.
I struggle today to fully identify with Israelis, most of whom have lost someone close to them to war or terror. My closest connections are to a former taglit (birthright) co-staff whose sister was killed in a highway shooting on her way home in Judea, and an old taglit tour guide who lost one of the soldiers she had trained. But having joined the club in running to shelter a dozen-plus times, and having read of Israelis who weren't able to get to shelter in time, I do feel the One Family connection more deeply this time around.
On Sunday night I saw one of the most outstanding films I've seen in a long time, Lebanon, on campus, followed by a discussion with its director Samuel Maoz, Shmulik--the film's main character. Shmulik opened his heart in writing the film and shared even more intimately, unbelievably deeply, with the audience.
I thanked him and gave him a hug afterward, saying "I decided to study at Ben-Gurion University instead of enlisting as a 'dinosaur' (those who make aliyah after age 26 aren't required to serve). While I am partly jealous and regretful of missing out on the army experience that most Israelis went through (tough to say after seeing Shmulik's incredibly traumatic, painful war experience), much of me doesn't regret my decision. Regardless, thank you for helping me to better understand the country I live in."
With the powerful feelings of the movie and lecture still escorting me, later that night I had another bizarrely jealous feeling: my Dad and Poppa (Mom's Dad) are hanging out together now. Damn, what I would do to sit with each of them, both of them, have a beer, talk music, talk Judaism, laugh, smile. Bizarre Jealousy--the only way to sum that up.
--
Last Thursday was Yom HaShoah, Holocaust Memorial Day. I gave my first really well-received speech in Hebrew. Here it is (I'll have to come back and translate at a more normal hour):
ערב טוב לכולם. באמת לכבוד הוא לי לקחת חלק בערב זה ולזכות להכיר מקרוב גם את ניצולי דרום הארץ וגם את העשייה היפה והענפה הנעשית באוניברסיטת בן-גוריון עבור ניצולי השואה המתגוררים בבאר שבע והסביבה. אני פועל מטעם הסוכנות היהודית והמשרד לאזרחים ותיקים, רכז הדרום של פרויקט "לעד", ששם לעצמו למטרה לסייע לכל ניצולי השואה החיים בישראל בבירור ומיצוי זכויותיהם, בעזרת מתנדבים יקרים ונאמנים מכל רחבי הארץ.
אני עומד כאן גם מטעם פרויקט "לעד" וגם כסטודנט, במיוחד בזכות שתי ניצולות מדהימות.
באתי לארץ לפני שבע שנים כדי להתנדב בתכנית של מסע במשך עשרה חודשים, והקשישים שהכרתי במושב נהורה, ליד קרית גת, שינו את החיים שלי. עדה, ששרדה את אושוויץ', איכשהו תמיד בירכה אותי עם חיוך מאוזן לאוזן, וסימלה בשבילי את הרוח הישראלית- לקחת את הקושי והעצב ולהפוך אותם לשמחה, ולהעריך וליהנות מהחיים.
הכרתי את אסתר כשהתנדבתי בירושלים בקפה אירופה, מועדון לניצולים. היא אמרה לי "לך ללמוד תואר שני. אנחנו לא זכינו ללמוד באוניברסיטה. תפסיק להתלבט ותלך על זה!" אסתר יכולה למעשה להיות מרצה במחלקה שלי, התכנית לגרונטולוגיה- לימודי זקנה. למרות כל האתגרים בחייה, במיוחד המאבק שלה בסרטן, היא תמיד מוכנה לתרום את הזמן והידע שלה, החל מהרצאות לקבוצות של תלמידים וחיילים, וכלה בראיונות לטובת ארבע עבודות שלי במהלך התואר.
בכל יום השואה אני מתקשר אל בת דודה רחוקה שגרה בדטרויט. הסבא היקר שלי, זכרונו לברכה, יצר מסורת משפחתי לתרום לניצולים. פולה הגיעה לביקור באוהיו קצת אחרי שהיא הגירה לארצות הברית, וסבא, אז בעל חנות בגדים, הציע לה לקחת את כל מה שהיא רצה בחנות כולה.
החלטתי לעלות לארץ בזכות קשישים וניצולים כמו עדה במושב נהורה ועברתי ללמוד בבן-גוריון בזכות ניצולים כמו אסתר. עכשיו כולנו מחוברים אחד לשני ברצוננו לעזור ולהתחבר לניצולי השואה בדרום ולמצות את זכויותיהם כדי שהם יזדקנו בכבוד.
התייעצתי עם קרן לפני שנסעתי לאשקלון השבוע ליומיים של גיוס מתנדבים חדשים במכללה. מתנדבת של פרויקט "לעד" שלומדת במכללה באשדוד עשתה זאת באותו זמן שם. קרן הציעה לא להיות אמריקאי מנומס, אלא ישראלי חצוף כמו החבר'ה בעגלות. אבל בניגוד למי שהולך למכור קרם רגליים בחניון באיזו ארץ רחוקה, נהניתי כל פעם, אלף פעמים, שאמרתי "בואו תעזרו לניצולי השואה להזדקן בכבוד?" והם נענו- עשרות מתנדבים פוטנציאלים חדשים נרשמו. כל הסיפור הזה הוא פשוט ההגדרה של המילה שליחות.
המון תודה לכולכם על העשייה הקדושה.
In a sadly typical manic-depressive way, Israel goes from mourning to partying like madmen tomorrow night. I'll be in Rehovot with good friends Louie and Chana, and off to see one of my favorite Israeli singer-songwriters, Matti Caspi, in concert for my first time. I'll choose a fittingly sad classic now, לא ידעתי שתלכי ממני/I Didn't Know You'd Leave Me. But come tomorrow night we'll bust out the celebratory songs and a drink and celebrate Israel's 64th! I won't drink too much--early the next morning I'll be off to hike through the beautiful Land of Israel.
Don't worry baby, you don't have to ask me "Will you still need me 'When I'm 64'?" Love you more than ever, and thrilled to be here!
Love and peace,
אריק/Eric
